תפריט
מוזמנים להוריד את הניוזלטר בפורמט של PDF
דבר המערכת
לאחר התגובות הנלהבות לעסוק פעם בפעם בנושאים שונים בצורה מורחבת, הריני מתכבד להגיש בפניכם את המהדורה הראשונה של תצורה זו.
צרות רבות התרגשו ובאו על עם ישראל במשך הדורות, יש מגזירות אלו שהשפעתם ניכרת עד היום. בגיליון זה נעסוק בגזירת שריפת התלמוד, והצנזורה שנולדה בעקבות כך.
ונזכה לראות בנחמת ציון במהרה בימינו
העורך
חדשות הספר
אור לצדיק - מעשי רבותינו תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, שנאמרו בימי הילולא דצדיקיא.
המאמרים עובדו מתוך שיחותיו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א ריש מתיבתא אב"ד באר ישראל וראש הכוללים להוראה ודיינות, על ידי צוות עורכים ת"ח בכישרון רב. מעשיהם של צדיקים המשובצים בשיחות ובמאמרים, מעוררים את הלבבות לאביהם שבשמים, ומלמדים אותנו דרך ישרה לילך בה.
הקונטרס המיוחד עורר הדים נרחבים בדבר נחיצותו ומעלותיו, ואת התועלת המרובה שניתן להפיק ממנו, בידיעת מעשי רבותינו הק' זי"ע.
ליקוטי הדב"ש - מאת הרב דוד אטלי שליט"א, הינו מלאכת מחשבת של ליקוט פירושים מדרשים והגדות מדברי רבותינו על דרך הפרד"ס.
הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א האריך בהסכמתו בשבח החיבור, ובמעלת הרב המחבר שטרח ויגע לקבץ בטוב טעם ודעת את דברי רבותינו לפונדק אחד.
כעת יוצא לאור החלק הראשון בסדרה - מפרשת בראשית עד פרשת תולדות.
יש לך מושג?
שאלי שרופה באש
בקינה הנאמרת בתשעה באב, הפותחת במילים: שאלי שרופה באש לשלום אבליך, נאמר: 'עוד תגזור לשרוף דת אש וחוקים, ולכן אשרי שישלם לך גמולייך'. קינה זו נכתבה על ידי המהר"ם מרוטנברג, בעקבות תוצאות הויכוח שנערך בין רבי יחיאל מפריז, רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילון ורבי שמואל מפלייזא, לבין המומר ניקולס דונין שר"י - תלמידו לשעבר של רבי יחיאל.
למרות שהחכמים דחו בחריפותם הרבה, את כל שאלותיו של אותו מומר, ואת כל ניסיונותיו להראות מתוך התורה והתלמוד את יחסם של ישראל לאומות, הצליחו הכמרים לשכנע את המלך להוציא את כל ספרי היהודים מחוץ לחוק.
חיילי המלך עברו בכל רחבי צרפת, ואספו בכח הזרוע מכל הבתים ובתי המדרשות את ספרי התלמוד. בערב שבת פרשת חוקת בשנת ה' אלפים ד', הועלו על המוקד במשך שתי יממות, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות. השבלי הלקט (סי' רסג) מוסיף: וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו, שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: "ודא גזירת אורייתא" - ופירושו ביום ו' "זאת חקת התורה" היא הגזירה.
כשלש מאות שנה לאחר מכן, גם באיטליה שרפו שונאי היהודים את ספרי הקודש. רבי עמנואל בן יקותיאל בנונטו, מתאבל על כך, וכך כתב בסוף הקדמתו לספרו לוית חן: 'אני הגבר ראה עני שרפת תלמודי, קרעתי את מעילי ואבכה במר נפשי'.
הצנזורה
בעקבות כך יצאו יהודי איטליה במסע שתדלנות אל ראשי הכנסייה, והוסכם כי התלמוד יעבור ביקורת על ידי ממונים מטעם הכנסייה.
הביקורת קרויה "צנזורה", מקור השם הוא במונח הלטיני,censor שמשמעו "בודק", דהיינו פקיד הבודק פרסומים וגונז דברים האסורים על ידי השלטון.
התלמוד בבלי הראשון שנדפס לאחר גזירת המלכות עבר תיקונים שונים ומשונים, המהדורה נדפסה בבאזל (בסיליאה) שבשוויץ בשנים של"ח-שמ"א על ידי מדפיס נוצרי בשם אמברוסיאו פרובניאו. בכל מקום שנכתב "מין" מחק תיבה זו, ותחתיה כתב צדוקי או אפיקורס. כל מקום שנכתב "גוי", או "נכרי" שלדעתו השתמע חרפה וגנאי, המירה ב"כותי" או "עכו"ם".
גם "משומד", "עבודה זרה" ו"אדום", היו לצנינים בעיניהם, והם מחקו והחליפו אותם בשיטתיות. אף המילה "תלמוד" נפסלה לשימוש, ותחתיה השתמשו ב"גמרא", ומאוחר יותר גם ב"ש"ס".
דווקא מסכת עבודה זרה ניצלה מיד הצנזור, מכיון שאי אפשר היה להעבירה תחת ביקורת, שהרי כולה עוסקת בדברים שהיו ראויים להמחק על ידי הצנזורים - לא הדפיסוה כלל, והמדפיסים המאוחרים יותר העתיקו את נוסח הש"ס מהדפוסים שיד הצנזור לא שלטה בהם.
כמו כן קטעים שלימים נמחקו מהגמרא, כדוגמת הדין ששור של ישראל שנגח שור של גוי פטור, ואילו שורו של הגוי שנגח משלם נזק שלם. הגמ' (ב"ק לח.) מספרת כי כבר בזמן מלכות רומי, יצא הקצף על דין זה: "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם... בשעת פטירתן אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל וכו', ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות."
שבעת העכו"ם
בימי הצאר ניקולאי הראשון, התמנה יהודי מומר - ראזען שמו - לצנזַר בוילנא, הלה שהיה בור ועם הארץ, המיר באופן גורף את כל המילים ה"בעיתיות", והסידור שעבר תחת ידיו עורר גיחוך: "על חמשת המינים מברך ברכה מעין שלוש" הפך ל"חמשת העכו"ם", "מין קטניות" הפך ל"עכו"ם קטניות", ונפילת אפיים הסתיימה ב"ומי כעמך ישראל עכו"ם אחד בארץ".
דוגמה נוספת שניתן לראותה עד ימינו, בכל ספרי המרדכי (מועד קטן סימן תתמ"ג) נכתב: "נהגו הראשונים שלא לעשות נישואי שני בנות או שני אחים או אח ואחות ביחד, ואפילו בעכו"ם - הראשונים היו נזהרים".
והתמיהה עולה מאליה, וכי הראשונים היו משיאין גויים?
אלא הצנזור שנתקל ב"ואפילו נוכריות", לא הבין שהכוונה לשתי נשים שאין בינהם קירבה, והחליף את הנוכריות לעכו"ם, וכך יצא המשפט המתמיה הלז.
דוגמה נוספת: בספר חכמת אדם (בינת אדם שער הקבוע סי' א ובסי' ג) מופיע: "וקם וארב לו פרט לזורק אבן לעכו"ם", כנראה שהצנזור בחכמתו הבין ש"פרט לזורק אבן לגו" - הכוונה לזריקת אבן על גוי, ומיד קם להשיב את כבוד המלכות...
שיבושים רבים נוספים נותרו עד היום בידנו, אחד המפורסמים הוא: "הפקר בי"ד היה הפקר". נעיר, שגם בהוצאות הש"ס החדשות לא תיקנו לגמרי את כל השיבושים, פעמים שהגיהו את הנוסח ופעמים שהניחו הערה בלבד.
נציין עוד, כי ישנם מהדורות טור ושולחן ערוך בהן יש "סתירה": באחת תיקנו את נוסח הטור לגוי או נוכרי, ואילו בשולחן ערוך הותירו את העכו"ם. ומאידך בהוצאה אחרת, הותירו בנוסח הטור את תיקוני הצנזור, ואילו בשולחן ערוך החזירו עטרה ליושנה.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
כדי שלא ישכחו חלילה הקטעים שהצנזור ציוה להשמיט או לתקן, נדפס ביוהנסבורג בשנת תרכ"א הספר "אומר השכחה", בו נרשמו כל החסרונות והשינויים בגמרא, רש"י, תוספות, רא"ש, פירוש המשניות לרמב"ם ומהרש"א.
בהקדמה לחיבור רשם המחבר דברי שבח וההלל למלכות, אך בתוך דבריו טמן את דבר התחכום: "אולי מחמת איזה סיבה יוכל להיות שלא יהיה לו הש"ס דפוס רוסיה האדירה, ולא ידע המדפיס איך להדפיס, לזאת אמר לי ליבי עשה זאת דבר השווה לכל נפש לחבר את הקונטרס הזה, וכתבתי כל הדברים אשר ראוי לכל מדפיס להשמיטן מחמת שלום המדינה כנ"ל, ודי לחכימא". כך הודפסו השמטות הצנזור תחת אפה של הכנסייה.
ספרי שו"ת
בספרי השו"ת אנו מוצאים תשובות שלימות שעוסקות ביחסים בין גויים ויהודים, מה שהצריך מחיקת תשובות שלימות מתוך הספר ולא היה די בתיקונים קלים. כדי להערים על הצנזורה, מסרו עותק לביקורת ללא התשובות הבעייתיות, ולאחר אישור הצנזור הם נכרכו בסוף הספר בגליון נפרד. תשובות אלו הושמטו מן המפתחות כדי שהמצנזר לא יעלה על התרמית.
פעמים שהודפסו שתי מהדורות, אחת מלאה עבור המקומות בהם לא היתה הגבלה על התוכן, ומהדורה מצונזרת עבור המקומות בהן נאסרו לשימוש הספרים שלא עברו צנזורה.
(שמואל גליק, אשנב לספרות השו"ת; יעקב לויפר, משונצינו ועד וילנא)
תגובות
בגליון הקודם הובאה תגובה שעסקה בהבדל בין אֵלו - "זה" ברבים, לבין אֵילו - איזה. כמה קוראים התרעמו שחילוק זה מקורו מהאקדמיה ללשון העברית, ובכלל מהי מקורה של המילה "אילו".
יש שרצו למצוא לחילוק זה תימוכין מהמשנה הבאה: אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז? אלו מציאות שלו: מצא וכו'. אך מאידך ניתן לראות את החלק הראשון ככותרת ראשית ולא כשאלה, והקטע השני ככותרת משנה.
גם אם אכן נקבע כי יש מקור לשתי צורות השימוש, ענין הכתיב המלא והחסר אינו מוכרע, משום שבכתבי היד יש שנקטו כך ויש שנקטו כך.
כמו כן, מעיון בלשונות חז"ל רבים נראה שהשאלה באה בלשון "איזה" והתשובה בלשון "אלו". נציין דוגמא אחת (ב"ר פר' ב ה): ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו וכו'.
כיום התקבל השימוש בשני המובנים, הניסיון לבדל את השימושים בכתיב מלא וחסר אינו הלכה למשה מסיני, והבוחר יבחר.