גיליון 23

רבותינו הסתייעו רבות בספר יוסיפון, נביא לדוגמא את דברי רש"י על הפסוק (דניאל יא יז) 'וּבַת הַנָּשִׁים יִתֶּן לוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ וְלֹא תַעֲמֹד וְלֹא לוֹ תִהְיֶה' - הוא אנטיוכס הרשע מלך יון שגזר גזרות על ישראל, וצוה לפוליפוס שר צבאו להרוג את כל הקורא שמו יהודי כמו שכתוב בספר יוסיפון, 'ולא תעמוד' - עצתו זאת, שעמד מתתיהו בן יוחנן ופרק עולו מעל ישראל.

אך בספריו נמצאים גם סתירות לדברי חז"ל, האברבנאל כתב על כך (חבקוק א א): סוף דבר שאנחנו לא נסמוך כי אם על מה שזכר הכתוב או העידו חז"ל, לא בספרי הספורים כשיהיו רחוקים מן ההיקש.

אמנם במקום שהיה דרך ליישב את הדברים, כמו המהרש"א שהובא בפתח דברינו עשו זאת רבותינו (אך נציין שדבר הריגתו של חוני המעגל כפי שהובא בקדמוניות היהודים הוא, שחוני נקרא להתפלל להצלחת הורקנוס השני במלחמתו נגד אריסטובולוס השני, ובעקבות סירובו נרצח).

כך גם על ייחסו האוהד לטיטוס, כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (אור זרוע לצדיק מהות לשון הקודש): כי יוסף הכהן סופר היה לא נביא או בעל רוח הקודש, וכתב מה שכתב כפי מה שידע וראה ושמע, וכפי מה שהיה בלבו ודעתו וצורכו, לפיכך אי אפשר לדעת האמת הברור לסיבות האמורות. אבל חז"ל אשר היו כולם בעלי רוח הקודש, וידעו כל הדברים שבלב והסיפורים אשר לא נתפרסמו ולא נטו לאחד מן הצדדים, אבל זכרו האמת אשר הוא, לפיכך באו השינויים האלה.

גם המהר"ל (נצח ישראל פ"ה) כתב: ואפילו אם נודה לבעל יוסיפון שדיבר טוב מלשרוף בית המקדש, זה כדרך הרשעים מדברים בפיהם, ולבם אין אתם. או שעשה כל זה כדי לעשות בבית המקדש כרצונו, להשתבח ולהתפאר בו שיהיה הבית הגדול והקדוש תחת ידו. והוא יתברך גרם שלא יהיה בית קדשנו ותפארתנו ביד הערל והטמא הזה, ולכך נשרף. כי אין ראוי למעלת קדושתו של בית המקדש, אשר שמו יתברך נקרא על הבית, שיהיה תחת זרים ורשעים כמו אלו אף זמן מה, שהרי בסוף בודאי יהיה שורפו, ולכך נשרף מיד, אבל בודאי הוא היה ראש המשחיתים שהשחית בית אלוקינו.